אני אוהב לכתוב כי זה גורם לי להוציא החוצה את מה שקיים בפנים
ולא תמיד יכול לצאת בדרך אחרת.
למילים יש כח עצום לתאר את מה שקורה לך בפנים. במיוחד כשהן מדוייקות. מכירים את השירים האלה, שאנחנו מאוד אוהבים לשמוע ואז אנחנו גם מקשיבים למילים שלהם ומבינים למה אהבנו אותם? פתאום, בקריאת המילים, השיר מקבל משמעות נוספת מעבר למנגינה ואנחנו מבינים איך הוא מתחבר אלינו ולהרגשה שלנו. לפעמים אני מרגיש שאני אוהב מלודיה של שיר רק בגלל המילים והמשמעות שלו, עוד לפני שבכלל קראתי את המילים עצמן.
בכל הפעמים אתה כותב בעיקר בשביל עצמך ובחלק מהפעמים יש גם כתובת נוספת. הבעיה מתחילה כשהכתיבה מסתיימת. זה הרגע שבו אתה צריך לבחור מה לעשות. לשמור במגירה או לשלוח הלאה, לכתובת אליה הוא שייך. לפעמים הכתובת כבר לא קיימת ולפעמים הנמען לא רוצה לקבל את מה שכתבת או שהוא בכלל לא יודע שכתבת משהו, כי הסתרת את זה טוב טוב. יותר מדי טוב. אני עדיין לא בטוח איזו אפשרות כואבת יותר.
במקרה הזה, אתה נשאר עם מה שכתבת, קורא את זה שוב ושוב, משפץ, משנה, עושה הגהה, ממשיך לשפר ולשפר עד שזה מגיע למושלמות ולדיוק שאיתם אתה מוכן לחיות ומקווה שעד שזה יקרה, אתה תגיע להחלטה מה לעשות עם מה שיצא מתוכך. בעצם, אני יודע מה האפשרות הכי כואבת והיא לא אחת משתי האפשרויות שכתבתי קודם, היא זו שעד שאתה מסיים להפוך את זה למושלם בעיניך, זה הופך ללא רלוונטי לצד השני. אתה אומר לעצמך, שאם היית מבין קודם שהצד השני רק רצה לקבל ממך משהו, גם אם הוא לא מושלם, איזשהו סימן או במקרה הזה אות, הדברים היו נראים, ובעיקר מרגישים, אחרת.
זה השלב שבו אתה מבין שנשארת עם אפשרות אחת והמגירה הופכת להיות הכתובת היחידה הרלוונטית למה שכתבת. מה שכתבת מתווסף לכל שאר הדברים המושלמים והמדוייקים שכתבת. מושלמים ומדוייקים אבל מפוספסים.
אני נהנית מהכתיבה שלך:-) תמשיך לכתוב..אתה נותן השראה
השבמחק