בלאגן זה סדר שאנחנו לא מבינים אותו.
הרגשת אי ודאות לאו דווקא אומרת שאין לנו מספיק (מ)ידע לגבי מה שאנחנו הולכים לקראתו. היא כן אומרת שאין לנו מספיק מה(מ)ידע שאנחנו רוצים שיהיה לנו לגבי מה שאנחנו הולכים לקראתו. בסופו של דבר, גם אי ודאות היא בעיקר תפישה שלנו את המציאות, ולא המציאות עצמה. למציאות לא איכפת מה אנחנו צריכים, היא נותנת את מה שהיא נותנת ואנחנו צריכים להתמודד עם זה בעצמנו.
עולה השאלה המתבקשת, איך? אז פשוט זה לא, בטח לא בזמן אמת, כשהתחושה הזו מתפשטת לנו בכל הגוף ומכניסה בעיקר סטרס כשכל מה שאנחנו צריכים זה רוגע. אמנם כדי להירגע צריך לנשום אבל ברור שלומר לכם לנשום ולספור עד 10, רק יכניס אתכם לעוד יותר סטרס, אז אני לא אגיד לכם את זה.
מכיוון שאי ודאות מגיעה מהמקום שבו אנחנו "לא יודעים", נשאר לנו רק להתחיל מהמקום שבו אנחנו כן יודעים ומשם לנסות להבין כמה שיותר וככה להתקדם עוד ועוד. בדיוק כמו הפאזל שהרכבנו (ויש כאלה שעדיין) כשהיינו ילדים. כשמרכיבים פאזל, מתחילים מהמסגרת, כי זה נותן לנו ודאות בתוך כל ה 1000+ חלקים של אי ודאות שנמצאים מולנו. ברגע שיש מסגרת, מחפשים את החלקים הצבעוניים יותר ורק בסוף, מגיעים לשמיים. ככה אנחנו בונים לעצמנו איים של ודאות בתוך כל אי הודאות שנקרא פאזל.
אז כמו הפאזל, ככה גם בחיים האמיתיים. צריך להתחיל מה"מסגרת" ולו רק כדי לתת לעצמנו תחושה טובה יותר של ודאות, גם אם חלקית. ברגע שתחושת אי הודאות תירגע, ההמשך יהיה לנו הרבה יותר קל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה