נעלבתי, עכשיו תתנצלו

הקלות הבלתי נסבלת של ההעלבות לפעמים מדהימה אותי.

מה יש בה בהעלבות הזו, שהיא מושכת אנשים אליה כמו חור שחור? האם בגלל שכל כך קל להעלב, זה אומר שאנחנו יכולים וצריכים להשתמש בה בתדירות כל כך גבוהה? אישית, אני רואה בהעלבות, זריקת (מלשון לזרוק) אחריות לצד השני. ברגע שנעלבנו, האחריות כבר לא עלינו, אלא על הצד השני. הוא היה לא בסדר ולכן עכשיו הוא צריך להתנצל, ועד אז, שוברים את הכלים ולא משחקים.

משהו דומה לכך זה המשפט "ככה אתה גורם לי להרגיש (לגבי הרגשה רעה, לאו דווקא העלבות)". עכשיו לך תתווכח עם זה. הרי אי אפשר להתווכח עם רגשות של בן אדם ואני שואל, מאיפה באה ההרגשה הזו? האם באמת מאותו אדם שאמר את מה שאמר? ואולי זה בגלל שנוח לאותו אדם להעלב כדי לשנות את נושא השיחה? לא סתם הומצא הביטוי "מניפולציה רגשית", עכשיו לך תדע האם מדובר במניפולציה כזו או שמדובר במקרה אמיתי שכדאי להתייחס אליו. אולי מדובר בכלל במקרה מהעבר שפתאום צץ וחזר לו בעקבות אותם דברים שנאמרו? האם יש לנו אפשרות לדעת מה הם אותם דברים שיעלו נשכחות בצד השני ויגרמו לו "להרגיש ככה"? אני אומר שלא, כי הרי לכולנו יש שריטות ומטען מהעבר, ואף פעם אי אפשר להיות חסין לחלוטין מפני דברים אלה. אז למה בעצם אני צריך להתנצל על משהו שנאמר בלי כוונה להעליב וגרמו לטראומות מהעבר לעלות? למה צריך להתנצל על משהו שחבר/הורה/אח וכו' עשו לצד השני ושעכשיו גורמים לו "להרגיש ככה"? מצד שני, אולי כן שווה לא לצאת צודק אלא חכם?

לפעמים ההעלבות כל כך קורצת לנו, שאנחנו נעלבים רק בגלל שנוח לנו להעלב, בלי לחשוב האם לצד השני הייתה סיבה או רצון להעליב אותנו. הרי איזו סיבה יש לחבר/ידיד/בן זוג להעליב אותנו? אין לו. אנחנו לא מכירים את כל השריטות של הצד השני כדי לדעת מראש האם דבר מה מעליב או לא. לפעמים אנחנו חושבים שאולי הצד השני ייפגע, ואז אנחנו מנסים להקדים תרופה למכה ואומרים מראש: "בלי כוונה להעליב..." אבל אז אומרים לנו, שאם חשבנו שזה יעליב, למה אמרנו את זה? ואולי ההעלבות באה דווקא בגלל שאמרנו את ההקדמה הזו כי נתנו לצד השני לגיטימציה להעלב? ואני אומר, אמרנו את מה שאמרנו על מנת להעביר מסר מסויים. יכול להיות שיש עוד דרכים להעביר את המסר, אבל השאלה נשארת רלוונטית, איך אנחנו אמורים לדעת איזו דרך היא הנכונה לצד השני ואיזו לא? אנחנו לא נדע אלא רק לאחר מעשה.

כשנאמר לנו דבר מה, ניתן לפצל זאת לשתי דרכים. אם זה נאמר בכוונה להעליב אותנו, אז למה שניתן את ההנאה הזו לצד השני? נבין שלצד השני יש בעיה ובמקום לתת לו הרגשה של מנצח, פשוט נבין שזה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו ונתרחק מאותו בן אדם. אם זה לא נאמר בכוונה להעליב אותנו. אנחנו יכולים להבין שהצד השני בחר מילים לא נכונות ולהעיר לו על כך. זה בטח יקדם את השיחה הרבה יותר מהר מאשר להתחיל להעלב ולחכות להתנצלות מהצד השני.

אנחנו מחליטים ממה להעלב ומשהו שפעם העליב אותנו, היום כבר לא יעליב אותנו (אני אומר מניסיון שלי). אז אולי נחליט ששום דבר לא מעליב אותנו וזהו? האם זה אומר שפיתחנו עור של פיל ונהפכנו לאנשים קרים חסרי רגשות? מה פתאום. זה בסדר להיפגע ולהעלב, בדיוק כמו שאנחנו מתעצבנים או מתרגזים ממשהו למרות הידיעה שזה לא עוזר לפתור אותו ובטח שלא יעזור לנו להתקדם לקראת פיתרון. העניין הוא לא להפוך את ההעלבות לחזות הכל.