"הסוד", "הנבואה (knowing)", חוקי מרפי ומה שביניהם

נתחיל בסיפור אמיתי: דיברתי עם בחורה אשר להנאתה הלכה לפאב כדי לבלות.

היא התיישבה ליד מישהו והתפתחה לה שיחה. השיחה התגלגלה לה ולבסוף התגלה משהו נפלא: הבחור שישב לידה יצא בעבר עם בחורה מסויימת ולמרות שהם כבר נפרדו, הם עדיין בקשר. אותה אקסית, כבר יוצאת עם מישהו חדש ולא סתם יוצאת איתו, הם אוטוטו מתחתנים. אותו בחור, שאותה אקסית עומדת להתחתן איתו, הוא לא אחר מאשר הגרוש של הבחורה הראשונה בסיפור שהתיישבה לה בפאב וסתם רצתה לבלות. על סיפור כזה, נאמר "איזה עולם קטן". האם בזה באמת מדובר?

עכשיו שאלה: כמה פעמים חשבתם על מישהו ובדיוק הוא הופיע? אני בטוח שהתשובה עולה לכם מיד. עכשיו שאלה הפוכה: כמה פעמים חשבתם על מישהו והוא לא הופיע? קשה לכם להיזכר במקרים כאלה נכון? הסיבה היא, שמקרים אלה לא "נצרבו" לנו בזיכרון. אני מוכן להתערב איתכם ש"הוא לא הופיע" קרה הרבה יותר פעמים מאשר "הוא כן הופיע" אבל לנו קל יותר לזכור את הפעמים שהוא כן הופיע. למה? כי "הוא הופיע" גרם לאפקט משמעותי יותר עבורנו ולכן בכל פעם שזה קורה, אנחנו מיד נזכרים ש"זה כבר קרה" אבל כשזה לא קורה, כלומר "הוא לא הופיע", זה לא מתקשר לנו לשום מקרה כזה כי מבחינתנו שום דבר לא קרה. זה גם הבסיס לכל חוקי מרפי למיניהם.

את חוקי מרפי אני מסכם ב"הכל עובד כמו שצריך, עד שצריך", כלומר אנחנו מגלים שמשהו לא עובד דווקא כשאנחנו צריכים אותו ואת מי אנחנו מאשימים? כמובן, את מרפי. מה שלא שמנו לב אליו, זה ההגיון הפשוט. הרי ברור שנגלה שמשהו לא עובד רק כשנצטרך אותו כי כשלא צריכים אותו, אנחנו לא משתמשים בו, אז איך נגלה שהוא לא עובד? ביטוי שקשור בדיוק לכך אומר "אתה תגלה שאתה עיוור רק כאשר תפתח את העיניים" ואני מקווה שהמסר הכפול של הביטוי הזה, ברור. שורה תחתונה, חוקי מרפי (כמו הרבה דברים אחרים) הם יותר בראש שלנו מאשר משהו שקורה במציאות. אם מרפי היה חי, הוא היה יכול להרוויח הון מתביעות דיבה.

חוק מרפי הבסיסי אומר: "אם יש 1000 דרכים לעשות משהו, אתה תמצא את הדרך ה 1001 (הלא טובה) לעשות אותו". מכאן נגזר חוק מרפי שכולנו מכירים ומסכם את הכל: אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש. העניין הוא שיש הרבה יותר מקרים בהם שום דבר לא השתבש מאשר כאלה שכן, אבל לנו קל/נוח יותר לזכור את המקרים שבהם הדברים כן השתבשו כי מבחינתנו "משהו קרה" (ראו פיסקה 2), כאשר שום דבר לא משתבש, מבחינתנו "שום דבר לא קרה" ולכן גם יותר קשה לנו לזכור את המקרים האלה.

בסרט "הסוד" אומרים לנו שיש אנרגיה כללית בעולם ואנחנו רק צריכים להשתמש בה לטובתנו. במקום להתמקד במה שרע לנו או במה שאנחנו לא רוצים, אנחנו צריכים להתמקד בטוב ובמה שאנחנו כן רוצים. עד פה, הכל טוב ויפה אבל אז באה ההתחכמות. הם אומרים שאם נרצה מספיק חזק, זה יקרה לנו ואם זה לא קרה, סימן שלא באמת רצינו, או בקיצור: אם זה קורה, "הסוד" עובד. אם זה לא קורה, זה בגלל שעשינו משהו לא נכון. על עצמי אני יכול לומר שהיו המון פעמים שממש רציתי משהו והוא לא קרה ובאותה מידה היו דברים שלא היה איכפת לי אם יקרו או לא והם כן קרו. אז מה זה אומר בעצם? זה לא אומר כלום, כנראה מלבד העובדה שלפעמים דברים יקרו ולפעמים לא... בלי קשר לרצון ולמחשבה שלנו.

הסרט "הנבואה" עם ניקולס קייג', מדבר בדיוק על זה: האם כל מה שקורה בעולם הינו מקרי לחלוטין (צירוף מקרים) או שהכל זה סיבה ותוצאה (סוג של הכל כתוב מראש). לא ממש משנה מה קורה בסרט עצמו כי בכל זאת מדובר בסרט אבל השאלה הזו היא חזות הכל. אני אומר שלכל דבר יש סיבה אבל אני מדבר פרקטית, לא קוסמית. לגבי כל מה שקורה בעולם, מסביבנו, אפשר לסכם את הכל במילה אחת פשוטה, גם אם קצת שנואה: סטטיסטיקה.

אני לא אוהב סטטיסטיקה (מילה מתאימה יותר לדעתי: סאדיסטיקה). מדובר במדע הכי לא מדוייק שיש, שעליו מתבססים כל כך הרבה תחומים, שאני לא מתפלא שלפעמים יוצאות מסקנות שגויות. אנחנו משתמשים בכלי בעל מאפיינים לא מדוייקים בעליל על מנת לקבל מידע שעל פיו אנחנו צריכים לפעול בתחום כזה או אחר. לי זה נשמע אבסורדי. יש שיגידו שאין דבר כזה מקרה, המילה מקרה בשיכול אותיות זה רק מה‘ או ה‘ רקם. אפשרות נוספת היא, שבכל מה שקשור לחיים שלנו, כל ההקשרים והקשרים שכתבתי פה, הם אשלייה אחת גדולה, הם לא באמת קיימים, זה הכל עניין של סטטיסטיקה, לפעמים זה נכון ולפעמים לא, לפעמים זה יקרה ולפעמים לא. זהו.