האבולוציה של השריטה

אמירה ישנה שלי אומרת שבתור הורים, אנחנו צריכים לבחור איזו שריטה אנחנו נרצה להוריש לילדינו.

בד"כ מדובר בשריטה שלנו + תוספות ושיכלולים שלנו. אמא משוגעת ניקיון, תגרום לילדים שלה לפתח פחד מליכלוך. מכיוון שלכל דבר שלילי יש גם צד חיובי, במקרה הזה תהיה להם ראייה חדה יותר ל"דברים שלא צריכים להיות שם". מכירים את התמונות בפייסבוק עם הכותרת "מה לא בסדר בתמונה?"? אז הם יהיו אלופים בחידונים האלה. למרות שאפשר לומר שגם פה מדובר בסוג של אבולוציה של השריטה, אני התכוונתי לאבולוציה מסוג אחר ואני אסביר.

כאשר אנחנו עדיין ברחם, הפער בין הצורך שלנו לסיפוקו הוא אפסי עד לא קיים. כל צורך שלנו, מתמלא באותו הרגע. אין לנו, בתור תינוקות ברחם, את החוויה של זמן. מבחינתנו הכל קורה כאן ועכשיו. המיידיות הזו, היא אם כל הרעות החולות בהמשך הדרך, כאשר המשך הדרך מתחיל ברגע שאנחנו נולדים.

אכן, המיידיות שכתבתי עליה, מופרת בשניה שבה אנחנו נולדים, לא סתם מתייחסים לאירוע הלידה כטראומה לתינוק. מהשניה שבה אנחנו נולדים, הפער בין הצורך שלנו לסיפוקו, מתחיל להתרחב. לפער הזה, אנחנו קוראים "בכי". פתאום, משום מקום, אנחנו כבר לא מקבלים את מה שאנחנו צריכים או רוצים בו-במקום ואנחנו אפילו לא מבינים למה. הבכי הוא כלי איתות נהדר להורים ש "היי, יש לנו צורך ואנחנו רוצים שתספקו לנו אותו כמה שיותר מהר, אחרת נמשיך לעשות לכם רעש".

בכל מה שקשור לגידול תינוקות, יש המון תיאוריות ותפישות. אחת מהן מדברת על להרגיל את התינוק לכך שהוא לא מקבל את מבוקשו בשניה שבה הוא מבקש. גם אם הוא בוכה, צריך לתת לו לבכות קצת לפני שרצים לבדוק מה קורה. כמובן שמתחילים לעשות זאת אחרי כמה חודשים ולא מיד כשהוא נולד כדי שהתהליך הזה יהיה מדורג ופה בדיוק טמונה הבעיה. בגדול, יכולים לקרות 2 דברים: הראשון הוא שאנחנו כהורים, לא נצליח להתמודד עם היצור המה-זה חמוד הזה ולכן מיד נרוץ ונספק לו את כל צרכיו, העיקר שלנו יהיה שקט. השני, הוא ללכת רחוק מדי עם לימוד דחיית הסיפוקים ומהר מאוד נחנך את הילד שלא כל דבר שהוא רוצה, הוא יקבל כאן ועכשיו ולגרום לכך שקצב התרחבות הפער, יהיה גדול מדי עבורו. זה הבסיס של השריטה המדוברת.

שני המקרים האלה, יוצרים שריטות שונות אצל הילדים. המקרה הראשון יגרום לילד להיות מפונק ואתם יודעים מה קורה כשילד כזה יוצא לעולם האמיתי ושם הוא מבין שהדברים הם לא תמיד כאן ועכשיו. לפעמים, ילדים כאלה בכלל לא יוצאים לעולם האמיתי אלא מעדיפים להישאר בבית עד גיל מאוחר כי "זה נוח". עכשיו אתם גם מבינים למה הכוונה ב"נוח". המקרה השני יגרום לילד לפתח מחשבה, שתהפוך לאמונה, שלא אוהבים אותו במקרה הטוב וחרדת נטישה במקרה הרע. גם זה יבוא לידי ביטוי בחייו הבוגרים, כאשר הוא יצא לחיים האמיתיים. בד"כ זה מתפתח לכך שהוא לא יוכל לסמוך על אף אחד, אף פעם לא יבקש עזרה מאחרים וכדומה.

כמובן שיש גם מקרה שלישי ובכוונה אני מפריד אותו מהשניים האחרים. המקרה השלישי הוא המקרה שבו ההורים מצליחים להרחיב את הפער בקצב הנכון לילד. זה לא פשוט כמו שזה אולי נשמע. אף אחד לא באמת יודע מה הוא הקצב הנכון, זה מאוד אינדיבידואלי וחוץ מניסוי וטעיה, אין יותר מדי מה לעשות כי עדיין לא מצאו שיטה לתקשר עם תינוק בן יומו כדי לשאול אותו מה מתאים לו ומה לא. מתי נדע אם הקצב היה נכון או לא? רק בדיעבד, הרחק בדיעבד, כשהילד כבר גדול ואנחנו רואים את ההשפעה של כל זה על ההתנהלות שלו.

כולכם בטח מכירים את ניסוי המרשמלו. המחקר הראה שיש קשר בין דחיית סיפוקים לבין הצלחה בחיים. לאלה שלא אכלו את המרשמלו היחיד ולכן זכו בשני מרשמלו, היה סיכוי גבוה יותר להצליח בחיים. שימו לב שבמקרה הזה, הובטחה להם הצלחה (בדמות שני מרשמלו), משהו שבחיים האמיתיים קורה לעיתים רחוקות, אם בכלל, ובכל זאת היו ילדים שלא עמדו בפיתוי. משום מה, הבסיס להצלחה בחיים, לפחות לפי המחקר הזה, הוא ההיפך הגמור מהבסיס איתו אנחנו מתחילים את חיינו. משלב של כאן ועכשיו, אנחנו חייבים לעבור חינוך מחדש שבו אנחנו לומדים להתנהל הפוך לחלוטין. חינוך שבו אנחנו זורעים את הזרעים עכשיו ומחכים בסבלנות, לקצור את הפירות מתישהו בהמשך ולקחת את הסיכון, שלא בטוח שזה יקרה.