שניים, חמישה, עשרה, אלף, 100,000 וכן הלאה... בכל מקום אומרים לנו שאם נהיה יותר, יהיה לנו יותר כח ולכן גם נקבל יותר. פעם אולי זה היה נכון. היום, כשכל אחד בעיקר חושב רק על עצמו, זה מתחיל לאבד את המשמעות.
כאשר מצטרפים לקבוצה קיימת או בשם היותר מוכר, "מועדון" שבו כבר יש חוקים והכל ידוע מראש, כמות האנשים לא ממש רלוונטית מכיוון שכשמצטרפים, הכל כבר ידוע מראש. כאשר מדובר בהתארגנות קבוצה כלשהי על מנת להשיג משהו מגורם מסויים, עלולות לצוץ בעיות.
הדוגמה הכי טובה שאפשר לתת היא תמ"א 38. למי שלא יודע, מדובר בחוק אשר נועד לחזק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה. הקבלן מחזק את הבניין, מוסיף מעלית (אם רלוונטי), משפץ את הדירות ובתמורה הוא מקבל אפשרות (שהוא גם מממש, אחרת זה לא היה כלכלי) לבנות עוד 2-3-5 (כמה שמאשרים) דירות נוספות באותו בניין שאותן הוא מוכר לקהל הרחב. על פניו, רעיון מעולה שכולם מרוויחים ממנו. הדיירים מרוויחים בניין חזק וערך הדירות שלהם עולה והקבלן מרוויח כסף, כי תכלס זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר. הבעיה מתחילה כאשר קבוצת הדיירים מתארגנת מול הקבלן בשביל לקבל תמורה להסכמה שלהם לבצע את התוכנית המדוברת. בעוד שההגיון אומר שכולם צריכים להתאחד על מנת לקבל את התמורה הטובה ביותר לכולם, אחד (או יותר) מהדיירים חושב שלו מגיע יותר וכך הדיון, במקום להתנהל מול הקבלן, מתנהל מול אותו דייר סורר אשר בכוחו לבטל את כל העיסקה בגלל כל גחמה שלו, שלא נענתה. לא מעט עסקאות שיפוץ (לא רק כאלה שקשורות לתמ"א 38) בוטלו בגלל קפריזות וגחמות משונות של דייר כזה או אחר.
דוגמה קלאסית נוספת היא קבוצות הרכישה. כרעיון, היה מדובר במשהו טוב שבא להוזיל עלויות לקוני הדירות. בתכלס, מה שקרה זה שכל אחד משך לכיוון שלו ובמקום להתנהג באמת כמו קבוצת רכישה ההתנהלות הייתה יותר בסגנון של "מה אני רוצה", דבר שגרם לעיכובים, עלויות נוספות ובעיקר הרבה בלאגנים. בתוכנית "ארץ נהדרת" הצליחו לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר שבו אחרי כמה חודשי עבודה הם (הקבוצה) הצליחו סוףסוף להחליט על הצבע הרצוי בכפתור של האינטרקום.
אחרי שדיברנו על הצד של הקבלן/הקבוצה, הנה דוגמה מהצד של הדייר עצמו. כאשר רוכשים דירה מקבלן, עולים צרכים חיוניים כמו תיקונים של כל מני דברים או צרכים קצת פחות חיוניים כמו שיפורים ושיפוצים של משהו קיים. כאשר מדובר במשהו שקיים בדירה אבל רלוונטי לכל הדירות, שוב עולה הרעיון של "בואו נתאחד כולנו מול הקבלן" אבל כאשר בעיה מסויימת מפריעה רק לדייר אחד, עדיף לו לעבוד בשקט מול הקבלן מאשר להתאחד עם שאר הדיירים. כאשר הוא יעבוד בשקט מול הקבלן, יש סיכוי גדול שהוא יקבל את מה שהוא רוצה מהסיבה הפשוטה שאחרים לא יפתחו עיניים (ראינו בפיסקה הקודמת, מה קורה כשמישהו פותח עיניים) ומהסיבה העוד יותר רלוונטית, שלקבלן זה יעלה פחות. אם כל הדיירים יבואו אליו כקבוצה על מנת לשנות/לתקן משהו, זה יעלה לו הרבה יותר מאשר אם יבוא רק דייר אחד שיבקש לעשות את השינוי/תיקון.
עד כמה שאנחנו, בני האדם, יצורים חברתיים ועד כמה שהרעיון של לעבוד בקבוצה קוסם לנו יותר, כי אנחנו בטוחים שכך יהיה לנו הרבה יותר כח, לפעמים מומלץ לחשוב רגע לפני, על כל ההשלכות של הכח הזה.
כאשר מצטרפים לקבוצה קיימת או בשם היותר מוכר, "מועדון" שבו כבר יש חוקים והכל ידוע מראש, כמות האנשים לא ממש רלוונטית מכיוון שכשמצטרפים, הכל כבר ידוע מראש. כאשר מדובר בהתארגנות קבוצה כלשהי על מנת להשיג משהו מגורם מסויים, עלולות לצוץ בעיות.
הדוגמה הכי טובה שאפשר לתת היא תמ"א 38. למי שלא יודע, מדובר בחוק אשר נועד לחזק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה. הקבלן מחזק את הבניין, מוסיף מעלית (אם רלוונטי), משפץ את הדירות ובתמורה הוא מקבל אפשרות (שהוא גם מממש, אחרת זה לא היה כלכלי) לבנות עוד 2-3-5 (כמה שמאשרים) דירות נוספות באותו בניין שאותן הוא מוכר לקהל הרחב. על פניו, רעיון מעולה שכולם מרוויחים ממנו. הדיירים מרוויחים בניין חזק וערך הדירות שלהם עולה והקבלן מרוויח כסף, כי תכלס זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר. הבעיה מתחילה כאשר קבוצת הדיירים מתארגנת מול הקבלן בשביל לקבל תמורה להסכמה שלהם לבצע את התוכנית המדוברת. בעוד שההגיון אומר שכולם צריכים להתאחד על מנת לקבל את התמורה הטובה ביותר לכולם, אחד (או יותר) מהדיירים חושב שלו מגיע יותר וכך הדיון, במקום להתנהל מול הקבלן, מתנהל מול אותו דייר סורר אשר בכוחו לבטל את כל העיסקה בגלל כל גחמה שלו, שלא נענתה. לא מעט עסקאות שיפוץ (לא רק כאלה שקשורות לתמ"א 38) בוטלו בגלל קפריזות וגחמות משונות של דייר כזה או אחר.
דוגמה קלאסית נוספת היא קבוצות הרכישה. כרעיון, היה מדובר במשהו טוב שבא להוזיל עלויות לקוני הדירות. בתכלס, מה שקרה זה שכל אחד משך לכיוון שלו ובמקום להתנהג באמת כמו קבוצת רכישה ההתנהלות הייתה יותר בסגנון של "מה אני רוצה", דבר שגרם לעיכובים, עלויות נוספות ובעיקר הרבה בלאגנים. בתוכנית "ארץ נהדרת" הצליחו לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר שבו אחרי כמה חודשי עבודה הם (הקבוצה) הצליחו סוףסוף להחליט על הצבע הרצוי בכפתור של האינטרקום.
אחרי שדיברנו על הצד של הקבלן/הקבוצה, הנה דוגמה מהצד של הדייר עצמו. כאשר רוכשים דירה מקבלן, עולים צרכים חיוניים כמו תיקונים של כל מני דברים או צרכים קצת פחות חיוניים כמו שיפורים ושיפוצים של משהו קיים. כאשר מדובר במשהו שקיים בדירה אבל רלוונטי לכל הדירות, שוב עולה הרעיון של "בואו נתאחד כולנו מול הקבלן" אבל כאשר בעיה מסויימת מפריעה רק לדייר אחד, עדיף לו לעבוד בשקט מול הקבלן מאשר להתאחד עם שאר הדיירים. כאשר הוא יעבוד בשקט מול הקבלן, יש סיכוי גדול שהוא יקבל את מה שהוא רוצה מהסיבה הפשוטה שאחרים לא יפתחו עיניים (ראינו בפיסקה הקודמת, מה קורה כשמישהו פותח עיניים) ומהסיבה העוד יותר רלוונטית, שלקבלן זה יעלה פחות. אם כל הדיירים יבואו אליו כקבוצה על מנת לשנות/לתקן משהו, זה יעלה לו הרבה יותר מאשר אם יבוא רק דייר אחד שיבקש לעשות את השינוי/תיקון.
עד כמה שאנחנו, בני האדם, יצורים חברתיים ועד כמה שהרעיון של לעבוד בקבוצה קוסם לנו יותר, כי אנחנו בטוחים שכך יהיה לנו הרבה יותר כח, לפעמים מומלץ לחשוב רגע לפני, על כל ההשלכות של הכח הזה.
רוצה עוד דוגמא איך כ"א חושב על עצמו למרות שטובת הכלל היא לא לחשוב את עצמך כי זה רק דופק אותך (משפט ארוך)?
השבמחקפקק שנגרם בגלל סקרנים. כל נהג נתקע 15 דקות או אולי יותר בגלל סקרנים שהאטו את נסיעתם. כשהוא מגיע לרכבים ההפוכים הוא מאט אף הוא את הרכב, כי אם הוא עמד 15 דקות לשווא, מגיע לו ליהנות. התוצאה היא שהוא רק מאריך את הפקק.
לא מעט מהפקקים נגרמים מאלה שמנסים לעקוף אותו
מחקלדוגמה הגשר שמחבר את כביש החוף עם כביש 5. בגלל שאנשים נוסעים בנתיב השמאלי ורק לקראת הגשר עוברים ימינה בשביל לעלות עליו הם מאטים את התנועה שנסעה בנתיב הימני מלכתחילה, מה שגורם להיווצרות הפקק. אנשים שמגיעים מאוחר יותר, יודעים שיש פקק ולכן עושים את אותו דבר ורק מאריכים אותו עוד יותר.