שטויות של ילד קטן

לכולנו יש סיפורים משעשעים מהתקופה בה היינו ילדים, הנה כמה שלי.

נולדתי ב 12:30 בצהריים. ביום שישי, 15.9.1989, בשעה 12:30, כשאמא שלי באה לקחת אותי מבית הספר, התלהבתי מהרעיון שבשעה 12:30 אני אהיה בן 12.5.

גרתי ברחוב דו סיטרי ללא מוצא והייתי בטוח ש(שם) העיר בה אני גר היא בעצם הרחוב שבו אני גר ותהיתי איך נקרא האיזור מעבר לרחוב.

באחד מימי ההולדת של אחותי, עלתה השאלה האם אורלי כבר הגיעה. השאלה הזו נתפסה אצלי כל כך חזק, שעמדתי ליד החלון במרפסת, הסתכלתי החוצה ושאלתי איפה אורלי. הילדה שעמדה לידי הסתובבה ואמרה לי "אני אורלי".

כשנסענו לטיול עם המשפחה, התפלאתי איך אבא שלי זוכר בעל פה את כל הכבישים עד להיכן שצריך להגיע. המדינה הייתה נראית לי ממש ענקית, כפר סבא הייתה מבחינתי בצפון ומשפט המפתח שלי היה "מתי נגיע?".

הייתה לנו מנקה בשם ג'קלין. פעם הלכתי לשכנים ושאלתי אותם "מה? אין לכם ג'קלין בבית?".

נפרדתי מהחברה הראשונה שלי בגלל חוברת דרדסים. היא קיבלה אותה במתנה ליום ההולדת שלה ובגלל שכבר היה לה אותה, הצעתי ש"נעשה החלפות" עם חוברת אחרת שהייתה לי. היא התרגזה מזה שאמרתי לה שהיא תבוא אלי ונחליף ולמה תמיד היא צריכה לבוא אלי. סליחה ר'.

קיבלתי במתנה 50 שקל ועם כל הסכום הזה קניתי מדבקות של חוברת מערבון שהיה מאוד מפורסם בזמנו, על מנת להשלים אותו. קניתי ה-מ-ו-ן קלפים ואפילו קיבלתי חפיסה אחת במתנה מהמוכר אבל הניסיון הזה הסתיים במפח נפש כשעדיין היו חסרים לי קלפים ומצד שני היו לי המון כפולים ומשולשים. זה יכול להסביר את העובדה שאין לי חיבה גדולה למערבונים.

כששמתי לב שאנשים חותמים על כל מני דברים, שאלתי את ההורים שלי איך ומתי אני אדע מה החתימה שלי? התשובה שכל אחד ממציא לעצמו את החתימה הפתיעה אותי, אז הלכתי להתאמן על כל מני חתימות.

במשך תקופה ארוכה תהיתי לאן אגיע אם אצא מהבית ואלך בכיוון מסויים. בכיוון אחד ידעתי שיש ים אבל סיקרן אותי לדעת מה יש בשלושת הכיוונים האחרים.

מאוד אהבתי את הסידרה מקגייוור. בתור ילד התחלתי לקרא ספרי לימוד של פיזיקה, כימיה וביולוגיה מתוך כוונה להיות מקגיוור כשאהיה גדול. בבית הספר למדתי רק פיזיקה וזה הוריד לי את החשק לגמרי, כשהבנתי שאין קשר בין מה שלומדים לבין מה שהיה בסידרה.

אתם מכירים אותה בתור סופגניה אבל בתור ילד קשה לנו לבטא את שילוב האותיות פ' ג' נ' ולכן פ' הופכת לב' וג' משנה את מקומה ונוצרת מילה חדשה, סוגבניה. אולי כבר אז חשבתי שסופגניה במילוי רוטב עגבניות יכול להיות שילוב מעניין.

"לעלות למטה או לרדת למעלה" היה הבילבול הכי שכיח אצלי. בתור ילדים אנחנו מאוד תזזיתיים, זזים כל הזמן אז מה הפלא שגם בדיבור לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, לעלות למטה או אולי בעצם לרדת למעלה?

כחלק מהסקרנות שלי, אהבתי להסתכל במראה לתוך האישונים בשביל לראות מה רואים בפנים. מיותר לציין שלא ממש ראיתי משהו בתוך הגוף שלי אבל כן שמתי לב שהאישונים שלי תמיד רחבים וחשבתי שמדובר בבעיה. רק אחרי זמן מה הבנתי שהתרחבות האישון היא תופעה טבעית בשל העובדה שאני מסתכל מאוד קרוב למראה.

אין לי מושג למה אבל חשבתי שלנוצרים יש שמות אחרים מליהודים. מכיוון שמייקל וריצ'ארד היו שמות נפוצים בתקופה ההיא (כמו לדוגמה השחקן הראשי של מקגיוור שמאוד אהבתי) חשבתי שגם הם יהודים. באיזשהו שלב הבנתי ששמות לא אומרים כלום על הדת של הבן אדם ובטח גם לא על הבן אדם עצמו.

בזמנו, לכל סידרה שכיבדה את עצמה היה שיר נושא כולל זמרים, מנגינה קליטה ושיר שלא בייש את עצמו, גם בלי קשר לסידרה עצמה. משום מה, כאשר הזמרים שרו, לי זה היה נשמע מאוד דומה לקולות של השחקנים הראשיים של אותה סידרה כך שהייתי בטוח שהשחקנים הראשיים, הם אלה ששרים את שיר הנושא.

לקינוח משהו מגיל 18: באחד הימים בצבא, הייתי צריך לצאת לאירוע משפחתי ולא היה ברור אם זה יקרה כי אדם רם דרג היה אמור לבקר בבסיס. בכל פעם ששאלתי את המפקד שלי האם אצא או לא, הוא היה עונה "בשאיפה". באחת הפעמים אמרתי לו שזה לא טוב רק לשאוף כל הזמן כי בסוף נחנקים.