הכוונה היא לא מודעות לעצמנו, אלא מודעות למודעות עצמה.
יש משהו משעשע במודעות, בעיקר בתחילת הדרך, אחרי שאתה מתחיל להיות מודע למשהו שקודם לא שמת לב אליו. ביחד עם המודעות, עולה גם תחושה של נבואה. שנדע בדיוק מה הולך לקרות עוד שניה, איך נגיב בעוד 2 שניות ומה תהיה התוצאה בעוד 3 שניות. לא בקטע של למנוע אסון בעתיד, אלא הדברים הקטנים האלה שמרכיבים לנו את היום יום.
מכירים את זה שאתם מתעסקים בשעות הערב/לילה במשהו ולא
מצליחים לפתור אותו ולבסוף, אחרי ויכוח עם עצמכם לגבי מה לעשות עם זה, אתם הולכים לישון, קמים בבוקר והפיתרון פשוט קופץ
לכם לראש משום מקום? האם עצם הידיעה הזו, עזרה לכם בפעם הבאה שמצאתם את עצמכם בסיטואציה דומה או שעדיין רבתם עם עצמכם בין לנסות עוד פיתרון לבין פשוט ללכת לישון? אם מבחינתכם מדובר בתחושת ויתור, תחושה שאתם נמנעים ממנה, הויכוח הזה לא באמת קיים. אתם תמשיכו ותמשיכו עד שיגיע הפיתרון. או עד שתתמוטטו מעייפות.
אני זוכר את עצמי יושב על הכיסא בבית, מול המסך, מנסה לפתור באג, כאשר לא משנה מה אני מנסה לעשות אני לא מצליח לפתור אותו. כבר היו לי מקרים כאלה בעבר, כשבסופו של דבר הלכתי לישון, קמתי בבוקר והפיתרון קפץ לי משום מקום. עכשיו אני מצוייד בידיעה הזו ויש מלחמה פנימית בין רק לנסות עוד משהו אחד קטן לבין לעזוב את הכל וללכת לישון מתוך הידיעה שמחר הפיתרון יגיע בלי שאחשוב על כך.
אז הנה אני, יושב מול המסך ומנסה לחשוב ביני לבין עצמי, איזה פיתרון יקפוץ לי מחר בבוקר, שלא קפץ לי כבר עכשיו. ברור לי שעברתי על כל האפשרויות, בדקתי את הכל והבאג עדיין שם, איזו הפתעה יכולה כבר לצוץ מחר שלא חשבתי עליה עכשיו? אני מנסה להקדים את מחר, שהפיתרון יגיע כבר עכשיו כך שלא אצטרך לישון בשביל זה. בסופו של דבר זה לא עזר. הלכתי לישון, קמתי בבוקר והפיתרון קפץ משום מקום, בדיוק כמו שהיה לי ברור שיקרה.
עצם המודעות למודעות הזו, לא גרמה לאירוע להשתנות ובטח שלא לעתיד. היא לא גרמה לכך שלא אצטרך ללכת לישון כדי שהפיתרון יגיע. למרות שידעתי את העתיד, הייתי חייב להגיע אליו בדרך הרגילה כדי שהוא יקרה.
בנוסף, אומרים לנו שמודעות זה שלב ראשון לפיתרון הבעיה. כי ברגע שנהיה מודעים, תהיה לנו אפשרות בחירה, אבל אפשרות בחירה היא לא מספיקה, חשוב גם שיהיה לנו את הכח לבחור בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה