כמה פעמים יצא לכם לראות בעל חיים ללא איבר מסויים (בד"כ רגל) צולע לו להנאתו ולהיות בטוחים שהוא סובל?
האם הוא באמת סובל או שאולי אנחנו אלה שסובלים בשבילו? הרי ברור שאנחנו משליכים את המצב שלו על עצמנו ומכיוון שאנחנו היינו סובלים במצב כזה, בטח ובטח שגם אותו בעל חיים סובל.
עכשיו תחשבו כמה בני אדם חסרי איבר כלשהו, לא רק שלא סובלים, אלא אפילו נהנים ומאותו רגע שבו קרה מה שקרה, שגרם להם לאבד את אותו איבר (או כאלה שנולדו ללא יד או רגל או שניהם), הוא הרגע שבו הם התחילו לחיות באמת? אני בטוח שיש לא מעט כאלה ומדי פעם שומעים על עוד בן אדם חסר איבר כלשהו שהצליח לעשות משהו, שלפני כן בכלל לא חשב לנסות. יש אפילו בחור אחד, חסר ידיים ורגליים שהפך לסוג של מנטור לצעירים עם האמירה שאם הוא מסוגל, אז כל אחד מסוגל. הוא לקח את האסון(?) הפרטי שלו והפך אותו לדבר מעצים ביותר.
אם יש בני אדם אשר לא סובלים מהעניין, אז אולי, רק אולי, גם בעלי החיים לא באמת סובלים מכך? נכון חסר להם איבר והם אפילו צולעים אבל יכול להיות שמבחינתם זה היה ככה מאז ומתמיד? אולי זה משהו שאחרי שבוע הם כבר לא מייחסים לו חשיבות? מי קבע שרק בעלי חיים שהולכים על 4 שמחים ונהנים בעוד שאלה שחסר להם איבר כלשהו הם בהגדרה מסכנים?
לפני מספר שנים שמעתי פרסומת של אורנה בנאי, הידועה באהבתה לכלבים, שאומרת שסירוס זו הדרך הכי הומנית לטפל בריבוי הכלבים הנטושים ובכלל, זה גם טוב בתור מרפא למחלות. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע כאילו צריך לסרס את כל הכלבים באשר הם על מנת שירגישו טוב, אחרת הם יסבלו כל חייהם. הסלוגן שהיא השתמשה בו היה "תהיו בני אדם, תדאגו לכלבים שלכם", ואני שואל, מי קבע שלסרס זה להיות בן אדם ולדאוג לכלב שלנו? אולי זה סבל נוראי לכלב לעבור סירוס? היא יודעת משהו שאנחנו לא? או רק בגלל שהיא ידועה בתור אוהבת כלבים (וסלב באופן כללי) אז כל מה שהיא אומרת אוטומטית הופך לקדוש?
מי קבע מה גורם אושר לבעל החיים ומה גורם לו סבל? מי קבע שחוסר באיבר מסויים אוטומטית הופך את בעל החיים למסכן שסובל בעוד שסירוס עושה לו רק טוב?
האם הוא באמת סובל או שאולי אנחנו אלה שסובלים בשבילו? הרי ברור שאנחנו משליכים את המצב שלו על עצמנו ומכיוון שאנחנו היינו סובלים במצב כזה, בטח ובטח שגם אותו בעל חיים סובל.
עכשיו תחשבו כמה בני אדם חסרי איבר כלשהו, לא רק שלא סובלים, אלא אפילו נהנים ומאותו רגע שבו קרה מה שקרה, שגרם להם לאבד את אותו איבר (או כאלה שנולדו ללא יד או רגל או שניהם), הוא הרגע שבו הם התחילו לחיות באמת? אני בטוח שיש לא מעט כאלה ומדי פעם שומעים על עוד בן אדם חסר איבר כלשהו שהצליח לעשות משהו, שלפני כן בכלל לא חשב לנסות. יש אפילו בחור אחד, חסר ידיים ורגליים שהפך לסוג של מנטור לצעירים עם האמירה שאם הוא מסוגל, אז כל אחד מסוגל. הוא לקח את האסון(?) הפרטי שלו והפך אותו לדבר מעצים ביותר.
אם יש בני אדם אשר לא סובלים מהעניין, אז אולי, רק אולי, גם בעלי החיים לא באמת סובלים מכך? נכון חסר להם איבר והם אפילו צולעים אבל יכול להיות שמבחינתם זה היה ככה מאז ומתמיד? אולי זה משהו שאחרי שבוע הם כבר לא מייחסים לו חשיבות? מי קבע שרק בעלי חיים שהולכים על 4 שמחים ונהנים בעוד שאלה שחסר להם איבר כלשהו הם בהגדרה מסכנים?
לפני מספר שנים שמעתי פרסומת של אורנה בנאי, הידועה באהבתה לכלבים, שאומרת שסירוס זו הדרך הכי הומנית לטפל בריבוי הכלבים הנטושים ובכלל, זה גם טוב בתור מרפא למחלות. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע כאילו צריך לסרס את כל הכלבים באשר הם על מנת שירגישו טוב, אחרת הם יסבלו כל חייהם. הסלוגן שהיא השתמשה בו היה "תהיו בני אדם, תדאגו לכלבים שלכם", ואני שואל, מי קבע שלסרס זה להיות בן אדם ולדאוג לכלב שלנו? אולי זה סבל נוראי לכלב לעבור סירוס? היא יודעת משהו שאנחנו לא? או רק בגלל שהיא ידועה בתור אוהבת כלבים (וסלב באופן כללי) אז כל מה שהיא אומרת אוטומטית הופך לקדוש?
מי קבע מה גורם אושר לבעל החיים ומה גורם לו סבל? מי קבע שחוסר באיבר מסויים אוטומטית הופך את בעל החיים למסכן שסובל בעוד שסירוס עושה לו רק טוב?
קבל כמה תשובות. קודם כל אל תאמין לפרסומות. שנית, קבל את הדברים של אורנה בנאי כתיאוריה בלבד.
השבמחקבוא רק נניח שחתולות רחוב מרחמות על צאצאיהן, נאנקות בסבל הגורים הנרטבים תחת הגשם והנדרסים ע"י רכבים חולפים - האם לא הומאני יותר אילו היו מסרסים ומעקרים אותם ומונעים מהם משהו שהוא לא ראשון במעלה עבורם (הראשון והאחרון הוא הישרדות. הריבוי לא מעניין אותם). האם חתול מיוחם הגדל עם בני אדם מועיל לו כאשר הוא לא יוצא החוצה לריב עם חתולי השכונה על התייחדות עם חתולה ?
אם לחשוב מה היה הכי טוב לבעלי החיים זה שבני האדם לא יפריעו להם לחיות. אז אנחנו הבעיה שלהם ולא סירוס או עיקור.
אגב, יש בני אדם שחסר להם איבר והם חיים מעולה.
קח לדוגמא את האנשים חסרי הלב, אנחנו מוצפים באנשים כאלה והם אלה שישנים הכי טוב בלילה...
נעשה מחקר בנושא והתוצאה (אני יודעת לגבי חתולים) אומרת שחתולים שעוקרו/סורסו בגיל צעיר- עד שנה הופכים להיות אגרסיביים יותר לעומתם חתולים שסורסו עוקרו אחרי גיל שנה הופכים לחתולים הרבה יותר ביתיים.
השבמחקלחתול הקודם שלי הייתה נטייה לשוטט, הוא היה נעלם למשך ימים וחוזר עם כל מיני סימני חבלה מקרבות עם חתולים אחרים. אח"כ סרסנו אותו, הוא כבר היה לקראת גיל שנתיים, והוא הפך לחיית בית שמנמנה וחמודה. קראנו לו "סוכן סמוי בין השמיכות". הוא הפסיק לרדוף אחרי חתולות, הפסיק לריב עם חתולים וסוף סוף הפסיק לדמם מכל מיני פצעים שחתולים אחרים השאירו על גופו מהקרבות.
כמובן שיום אחד הוא חלה, עבר ניתוח, הבריא לחלוטין, החליט לצאת לטיול קטן בחוץ ו... נדרס. מרפי.
מצד שני, החתול הנוכחי שלי, עבר סירוס כנראה לפני שהיה בן שנה והוא מאוד תוקפני ואגרסיבי. הוא לא משוטט ונעלם אבל הוא כן נכנס לריבים עם חתולים מדי פעם ויש לו נטייה לטפס על עצים ממש ממש גבוהים ולצקצק לציפורים.
אז זה לא חוק קבוע ובכל זאת, בשורה התחתונה, סטטיסטית חתולים מסורסים נפגעים פחות ונלחמים פחות מחתולים לא מסורסים.
ולכן, לחתול בית וגם לחתול רחוב עדיף להיות מסורס. הוא יחייה יותר וחייו יהיו איכותיים יותר=בלי אלימות!