דברים שלמדתי מהאחיינים שלי

בעוד שהילדים שלנו לומדים מאיתנו, לדעתי זה היה אמור להיות הפוך. הנה מספר דברים שאני למדתי מהאחיינים שלי.

• הם באמת אבל באמת, חיים את הרגע.
• לתקופה קצרה אומנם היה להם חבר דמיוני אבל זה עבר להם מהר מאוד.
• הם לא שונאים אף אחד מכל סיבה שהיא.
• הדבר השלישי שהם לומדים אחרי לעמוד וללכת זה... לחטט באף!
• הם בעיקר מאמינים באבא ואמא שלהם ואולי גם קצת במיניונים.
• אנחנו נולדים עם המנגנון שמאפשר לנו בהמשך לשתות עם קשית.
• הם אוהבים להרכיב ולבנות. אמנם כשהם מתוסכלים אז גם לפרק ולהרוס אבל מהר מאוד הם מתנצלים על כך.
• הם לומדים כמו ספוג. גם את הדברים שפחות נעים לנו להודות שהם למדו מאיתנו.
• הם לא נותנים לנפילה או מכה להסיט אותם מהדרך או מהדבר הזה שהם רוצים לטפס עליו כדי להגיע גבוה יותר.
• הם אוהבים להכין לעצמם מלכודות ואז ”להתרסק“ לתוכן רק כדי לקבל עוד חיבוק מאמא/אבא.
• גם בזמן שהם כועסים על אבא או אמא, הם דורשים מהם חיבוק.
• יש להם אנרגיות מפה להודעה חדשה וההודעה הזו לא מגיעה מהם, אלא בעיקר מאיתנו, המבוגרים.
• הם אוהבים לבדוק את הגבולות שלנו ולראות עד כמה אנחנו אוהבים לבדוק את הגבולות שלהם.
• הם המבחן הטוב ביותר שיש לבדיקת הס(ו)בלנות שלנו.
• בכל מה שקשור לילדים קטנים, אנחנו האחראים אבל הם המנהלים.
• הם חושבים שהם מרכז העולם ותכלס? הם צודקים.