מה הוא המנגנון המאוד לא הגיוני הזה, שגורם לנו בני האדם לקחת על עצמנו אשמה ענקית ומכבידה כל כך בעוד שבכל מה שקשור להאשמות קטנות ואיזוטריות, נעשה הכל על מנת שלא תישארנה אצלנו?
כולנו מכירים סיטואציה שבה הואשמנו במשהו. הכוונה היא לדברים איזוטריים כמו אי הבנה או מצבים שבהם באמת היינו לא בסדר אבל לא דברים ברומו של עולם. איכשהו אנחנו מיד נכנסים למגננה ומנסים להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה למישהו אחר שבתורו ינסה להעביר אותו למישהו שלישי וכן הלאה. אבל מה קורה כשמשהו גדול קורה? הכל מתהפך. דווקא במצבים הגדולים והחזקים ובעיקר כאלה שאנחנו לא באמת אשמים ולא יכולים להיות אשמים, דווקא שם אנחנו מוכנים לקחת את כל כובד המשקל על עצמנו, משקל שלא תמיד נהיה מסוגלים להתמודד איתו.
כאשר אדם קרוב נפטר, חס וחלילה, יש לבני האדם נטייה להאשים את עצמם במותו של אותו אדם קרוב ואהוב. לפעמים האשמה נראית כחסרת הגיון לחלוטין לצופה מהצד ושאינו שותף להצפה הרגשית שאותו אובדן גורם. המשפט העיקרי ששומעים במצב כזה הוא "זה קרה באשמתי" או "הוא מת בגללי".
יש סיפורים "פשוטים" שבהם הבן לקח את האוטו אחרי שההורים התנגדו אבל התרככו והסכימו. הבן נהרג באחת הנסיעות וההורים כועסים על עצמם, על כך שהם הסכימו לתת לו את האוטו כי אם הם לא היו מסכימים, הוא היה חי היום. כמו כן יש סיפורים פשוטים קצת פחות שבהם לוקחים אשמה על כך ש"יכלנו למנוע את התאונה הזו אם רק היינו עושים <השלימו את החסר>". גם אם לא באמת הייתה אפשרות כזו, היא עדיין קיימת בראשו של זה, שתחושת האובדן קשה לו מנשוא.
במקרים מסויימים נלך אחורה בזמן עד לתקופה שבה לדעתנו קרה המפנה שלבסוף הוביל למותו של אותו אדם, גם אם כל זה קרה רק אצלנו בראש. לפעמים הסיטואציות הן הזויות. בעל שרצה לעבור לעיר אחרת, האישה התנגדה והבעל נהרג בתאונת דרכים. האישה תאמר שאם היא הייתה מסכימה לעבור, הוא לא היה נהרג. או אישה שרוצה לעבור לעיר אחרת, הבעל מסכים, הם עוברים, האישה נהרגת בתאונת דרכים. הבעל יאמר שזה באשמתו כי בהתחלה הוא לא רצה כי חשש מזה (זה לא נכון, אבל אצלו בראש, החשש פתאום הופיע) אבל לבסוף התרצה ואם הוא לא היה מסכים, היא הייתה בחיים.
במצבים של הצפה רגשית, כמו במקרה של אובדן, האשמות שאנחנו מוכנים לקחת על עצמנו הן הרבה מעבר לכל הגיון בריא והרי ידוע שבמצבים כאלה, ההגיון בכלל לא נמצא במשחק.
כולנו מכירים סיטואציה שבה הואשמנו במשהו. הכוונה היא לדברים איזוטריים כמו אי הבנה או מצבים שבהם באמת היינו לא בסדר אבל לא דברים ברומו של עולם. איכשהו אנחנו מיד נכנסים למגננה ומנסים להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה למישהו אחר שבתורו ינסה להעביר אותו למישהו שלישי וכן הלאה. אבל מה קורה כשמשהו גדול קורה? הכל מתהפך. דווקא במצבים הגדולים והחזקים ובעיקר כאלה שאנחנו לא באמת אשמים ולא יכולים להיות אשמים, דווקא שם אנחנו מוכנים לקחת את כל כובד המשקל על עצמנו, משקל שלא תמיד נהיה מסוגלים להתמודד איתו.
כאשר אדם קרוב נפטר, חס וחלילה, יש לבני האדם נטייה להאשים את עצמם במותו של אותו אדם קרוב ואהוב. לפעמים האשמה נראית כחסרת הגיון לחלוטין לצופה מהצד ושאינו שותף להצפה הרגשית שאותו אובדן גורם. המשפט העיקרי ששומעים במצב כזה הוא "זה קרה באשמתי" או "הוא מת בגללי".
יש סיפורים "פשוטים" שבהם הבן לקח את האוטו אחרי שההורים התנגדו אבל התרככו והסכימו. הבן נהרג באחת הנסיעות וההורים כועסים על עצמם, על כך שהם הסכימו לתת לו את האוטו כי אם הם לא היו מסכימים, הוא היה חי היום. כמו כן יש סיפורים פשוטים קצת פחות שבהם לוקחים אשמה על כך ש"יכלנו למנוע את התאונה הזו אם רק היינו עושים <השלימו את החסר>". גם אם לא באמת הייתה אפשרות כזו, היא עדיין קיימת בראשו של זה, שתחושת האובדן קשה לו מנשוא.
במקרים מסויימים נלך אחורה בזמן עד לתקופה שבה לדעתנו קרה המפנה שלבסוף הוביל למותו של אותו אדם, גם אם כל זה קרה רק אצלנו בראש. לפעמים הסיטואציות הן הזויות. בעל שרצה לעבור לעיר אחרת, האישה התנגדה והבעל נהרג בתאונת דרכים. האישה תאמר שאם היא הייתה מסכימה לעבור, הוא לא היה נהרג. או אישה שרוצה לעבור לעיר אחרת, הבעל מסכים, הם עוברים, האישה נהרגת בתאונת דרכים. הבעל יאמר שזה באשמתו כי בהתחלה הוא לא רצה כי חשש מזה (זה לא נכון, אבל אצלו בראש, החשש פתאום הופיע) אבל לבסוף התרצה ואם הוא לא היה מסכים, היא הייתה בחיים.
במצבים של הצפה רגשית, כמו במקרה של אובדן, האשמות שאנחנו מוכנים לקחת על עצמנו הן הרבה מעבר לכל הגיון בריא והרי ידוע שבמצבים כאלה, ההגיון בכלל לא נמצא במשחק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה