זה מה שיפה בפסיכולוגיה וגם מה שלא יפה בה

הטוב בפסיכולוגיה זה שהיא מסבירה ופותרת לנו בעיות. הרע בפסיכולוגיה, זה שהיא מסבירה ומייצרת לנו בעיות חדשות. הבעיה האמיתית היא שהטוב והרע, מקורו במודעות שלנו לדברים. כלומר, רק כאשר אנחנו מודעים למשהו חדש, אנחנו נוכל לפתור את הבעיה הישנה אבל אותה מודעות ממש יכולה לגרום לנו להבין שמשהו שראינו בצורה חיובית, הוא בעצם דבר שלילי בלי שבכלל חשבנו שהוא כזה קודם לכן. מכיוון שגיבובי מילים לא מובילים לשום מקום, להלן מספר דוגמאות.

הדוגמה הראשונה היא דוגמה קלאסית של חוסר ביטחון מול עודף ביטחון. כאשר מולנו ישב אדם שקט, מופנם וביישן, נאמר שהוא חסר ביטחון וזה בטח נובע מאירוע שקרה לו בילדות. אולי נאשים קצת את ההורים שלו והכל יבוא על מקומו בשלום. מולו נשים מישהו מוחצן, פתוח, זורם, ספונטני ועם כריזמה. על פניו, דוגמה מעולה לאדם עם ביטחון עצמי גבוה. במקרה הזה, תבוא הפסיכולוגיה ותגיד שההתנהלות של אותו בחור היא בעצם מסיכה שבאה לכסות על חוסר הביטחון שלו ובערב, בבית כשהוא לבד עם עצמו, חוסר הביטחון שלו יוצא החוצה. כל מה שקורה כשהוא ליד אנשים, זה סיפור כיסוי אחד גדול.

הדוגמה השניה קשורה לחינוך ילדים. גישה אחת אומרת שאנחנו צריכים להיות חברים של הילד שלנו, לשתף אותו בהחלטות שקשורות אליו, שירגיש שמתחשבים בו ורואים אותו, להיות רכים איתו ולבקש ממנו דברים במקום לדרוש ממנו. תוצאה אחת מגישה זו היא ילד מפונק על כל המשתמע מכך וה"סטירה" שהוא יקבל כאשר הוא יצא לחיים האמיתיים, שם הדברים לא מתנהלים כמו שהוא התרגל אליהם, תהיה חזקה וכואבת. מולו נשים ילד שאיתו נהיה קשוחים, נציב לו גבולות, נדרוש ממנו דברים ובאופן כללי נחנך אותו כך שהוא ידע שלא כל דבר שהוא רוצה, אכן יקרה כאן ועכשיו ולא כל דבר שהוא רוצה, הוא יקבל. ילד כזה יגדל להיות עצמאי ובטוח בעצמו. נשמע טוב, לא? לא! הפסיכולוגיה תבוא ותגיד שאותו ילד יגדל להיות בוגר שלא סומך על אנשים, לא מבקש עזרה מאף אחד ותלוי רק בעצמו. זה אולי טוב באופן כללי אבל מה לגבי יצירת קשרים חברתיים וזוגיים? יהיה לו מאוד קשה כי הוא סומך רק על עצמו. יהיה לו קשה להתפתח חברתית כאדם כזה. יכול להיות שיהיו לו המון חברים אבל זו תהיה חברות בסיסית ויהיה לו קשה לפתח חברויות עמוקות.

מלמדים אותנו שבזוגיות, תקשורת היא הדבר הכי חשוב. שוכחים לומר לנו, שהתקשורת היא הדבר הראשון שנהרס כשמשהו משתבש, אבל זה נושא לפוסט אחר. מכיוון שתקשורת היא דבר מאוד חשוב, בטח ובעיקר בתחילתה של זוגיות, חשוב לתקשר עם הצד השני, לא לשמור דברים בבטן ולהסביר איך אנחנו רואים את הדברים כדי שהצד השני יבין אותנו וכדי שאנחנו נבין אותו. אז איפה פה הבעיה אתם שואלים? מעבר לעובדה שתחילת זוגיות כזו יכולה להתיש, אנחנו עלולים לצאת חופרים. כמה אפשר לשמוע הסברים של הצד השני? תחילת זוגיות צריכה להיות מלאת כיף וספונטניות ולא מבוססת על שיחת יחסינו לאן בכל דייט מחדש.

יש לא מעט אנשים שמעידים על עצמם, שקשה להם לבקש עזרה מאחרים. מצד אחד הם מאוד סומכים על עצמם ומצד שני, יש מצבים שבכל זאת צריך לבקש עזרה אבל במקרה שלהם, הם פשוט מוותרים. גם פה צריך לשמור על איזון והאיזון הוא הדבר הכי שביר שיכול להיות כי גם פה, תבוא הפסיכולוגיה תגיד לאלה שהם טיפה יותר מדי מבקשים עזרה מאחרים, שהם נזקקים ובמקרים קיצוניים יותר, תלותיים.

כאשר אדם עובד במקום עבודה במשך זמן רב, אפשר לומר עליו שהוא לויאלי, אמין, איכפתי ואוהב את מקום העבודה שלו. מכיוון שכבר הבנתם שהפסיכולוגיה תקום ותאמר את דברה, באותה מידה אפשר יהיה לומר שאותו אדם בדיוק, הוא בעצם סטגנטי, לא מתפתח, לא אוהב שינויים ובעיקר פחדן. בכלל לפסיכולוגיה יש קשר עמוק עם פחדים. אם אותו בחור יגיד שהוא באמת אוהב את מקום העבודה שלו, תקום הפסיכולוגיה ותגיד "לא!", זה בעצם סיפור שהוא מספר לעצמו תוך שיכנוע עצמי, כשבעצם מה שמנהל אותו זה הפחד משינוי. באופן כללי, נושא ה"זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו" עובד מאוד חזק בתחום הפסיכולוגיה.

כאשר יש פיגועים בתקופה של משא ומתן, אומרים שהפיגועים נעשים כדי לפגוע במשא ומתן ואנחנו (ישראל) לא ניתן לזה יד ונמשיך במשא ומתן. כאשר יש פיגועים כשאין משא ומתן, אומרים שזה נעשה מתוך תיסכול של הצד השני וחוסר תיקווה לאור העובדה שאין משא ומתן. מדהים לראות איך צד אחד (אנחנו) מפסכלגים את הצד השני, נותנים לו גושפנקה פסיכולוגית למעשים שלו, מצדיקים ומסבירים אותם, תוך התעלמות מההסבר שהם נותנים בעצמם, אבל גם זה נושא לפוסט אחר.

כמובן שאי אפשר בלי קצת רומנטיקה ואהבה אז גם פה יש לפסיכולוגיה מה לומר. כאשר זוג נפרד, לא עלינו, וצד אחד היה מעוניין בזוגיות, נוצר לו וואקום שהצד שהיה מעוניין בזוגיות הזו צריך למלא. בד"כ הוואקום הזה מתמלא בצורת SMSים והמון טלפונים כאשר כל מה שהצד השני רוצה זה שקט. בעוד הצד שממנו נפרדו יתרץ את כל המעשים האלה באהבה הרבה שיש לו לצד השני, הצד השני יאמר שמדובר באובססיה ושהגיע הזמן שהוא ימשיך הלאה. היפה בזה הוא, שכאשר הצד שנפרד, עדיין רצה את הזוגיות הזו, אותה התנהלות בדיוק נחשבה בעיניו למעשה אהבה אבל עכשיו שהנסיבות השתנו, פתאום אותם מעשים בדיוק מתורגמים לאובססיה. נפלא, לא? פוסט נוסף בנושא הזה אפשר לקרא כאן.

נושא דומה לקודם, קשור להתייחסות שלנו כלפי הצד השני. בעוד שאנחנו נראה דאגה ואיכפתיות כלפי הצד השני ונאמר שזה נעשה מתוך איכפתיות ודאגה, הצד השני יכול לפרש את אותה התנהלות בדיוק כ-חולה שליטה. בדומה לפיסקה הקודמת, גם במקרה הזה, לפי הסיטואציה, אותה התנהלות בדיוק תתורגם בצורה הפוכה על ידי נשוא ההתנהלות.

נקודה נוספת שקשורה לזוגיות, היא במה אנחנו מחפשים. לחלקנו תהיה רשומה מאוד מדוייקת לגבי מה אנחנו מחפשים בבת הזוג שלנו ולחלקנו יהיו כמה נקודות כלליות ולגבי כל השאר, נהיה פתוחים יותר. לאלה עם הרשימה המאוד מדוייקת נאמר שהם יותר מדי ממוקדים ולא פתוחים מספיק לאפשרויות נוספות שאולי יתאימו גם כן. לאלה עם האפשרויות הפתוחות נאמר שהם לא מספיק ממוקדים ובעצם לא באמת יודעים מה הם מחפשים אז איך מצפים למצא את זה? התבלבלתם? יופי, זו בדיוק המטרה.

נקודה אחרונה קשורה לתפיסה שלנו את עצמנו. אנחנו ניטה לחשוב שאם אנחנו תופסים את עצמנו בצורה חיובית אז זה דבר טוב ולהיפך. אבל זה לאו דווקא המצב. ניקח לדוגמה אדם שהולך לראיון עבודה ולא מתקבל. אם הוא תופס את עצמו בצורה חיובית, הוא יאמר שהוא בסדר והעבודה/מראיין/קארמה לא משהו וכך הוא ימשיך לעוד ראיון ועוד ראיון בלי להתקבל. מכיוון שהוא תופס את עצמו בצורה חיובית, יהיו לו המון הסברים למה כולם לא בסדר ורק הוא בסדר גמור. במידה ומדובר באדם עם תפיסה שלילית לגבי עצמו, אחרי שהוא לא יצליח להתקבל למקום עבודה הוא קודם כל יאשים את עצמו אבל אז הוא ישב ויחשוב איפה הוא יכול להשתפר, כדי שבראיון הבא הוא יבוא מוכן יותר ועם הרגשה טובה יותר שבטח תקרין החוצה בזמן הראיון. נכון ששפיטה/ביקורת עצמית היא לאו דווקא משהו חיובי אבל אני אומר שחיובי או שלילי לא קשורים לתפיסה שלנו (את עצמנו או בכלל) אלא במה אנחנו עושים עם התפיסה הזו וכך תפיסה חיובית (לדוגמה את עצמנו) יכולה להפוך לסטגנציה וכישלון (שלילית) ואילו תפיסה שלילית (לדוגמה את עצמנו) יכולה להפוך למקור השתפרות וצמיחה.

הפיתרון לכל הדברים האלה הוא למצוא את נקודת האיזון, לא להיות יותר מדי קיצוני לאף כיוון אבל הפסיכולוגיה גרמה לנו לחשוב שהאיזון בעצמו, הוא נקודה מאוד דקיקה ושברירית, גבול מאוד דק שקשה לדעת היכן הוא נמצא ואם נהיה כל הזמן עסוקים בלחפש את נקודת האיזון, הדבר האחרון שנהיה, זה מאוזנים. הביטוי הכי נפוץ בהקשר הזה הוא "יש גבול דק בין גאונות לשיגעון" והרבה גאונים השתגעו, כאשר הם ניסו למצוא היכן הגבול הזה עובר.