אני לא יודע מה איתכם אבל כשהייתי בכיתה א‘, התגעגעתי לגן. כשעליתי לכיתה ב‘, התגעגעתי לכיתה א‘ וכן הלאה. בכל שנה הבעיות שלי (בצורת מחוייבויות) גדלו והתגעגעתי לתקופה השקטה יותר, זו שגם בה התגעגעתי לתקופה שקטה יותר.
כאשר הגעתי לתיכון זה נהיה מטורף לגמרי. פתאום כל מה שחוויתי ביסודי, הרגיש כמו משחק ילדים אבל אז הגעתי לצבא, ללימודים ולעבודה ומשם ל"חיים האמיתיים" ובכל פעם הבעיות נראו באמת רציניות, אבל הפעם באמת, בטח לעומת שנה/שנתיים קודם לכן.
כשאנחנו, בתור מבוגרים, מסתכלים על הבעיות של הילדים שסביבנו ועם מה שהם צריכים להתמודד, אנחנו אומרים לעצמנו: ”אלה בעיות? חכו שתגדלו ואז תראו מה הן בעיות אמיתיות“. מה שאנחנו מפספסים זה, שגם על הבעיות שלנו אפשר לומר דבר דומה. בטח יצא לך לשמוע בעיה של חבר או מכר ולחשוב לעצמכם ”נו באמת? הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אלה לא בעיות, הבעיה שלי היא בעיה אמיתית אבל הבעיה שלו היא משחק ילדים“. גם קל לנו מאוד לפתור את הבעיה לזה שמולנו כי ברור שאם הוא רק יעשה ככה וככה, הבעיה תיפתר. אם אנחנו נחווה את אותה בעיה בדיוק, אז זו באמת תהיה בעיה וכמובן שיהיה קשה מאוד לפתור אותה כי הבעיה שלנו היא בעיה מיוחדת. מה שאנחנו לא נבין הוא, שלאדם אחר תהיה התייחסות דומה לבעיה שלנו. ביטוי מפורסם בנושא אומר "מיתון זה כאשר השכן שלך מפוטר, אסון זה כאשר אתה מפוטר".
מספיק ללכת לסדנאות כאלה ואחרות, שבהן אנשים משתפים את הבעיות שלהם, כדי לראות עד כמה החיים שלנו דבש וכל מה שחשבנו שהוא בעיה, בעצם הוא לא כזה נורא. פשוט התרגלנו למשהו מסויים ולכן אם הוא קצת שונה או לחילופין נעלם, פתאום נוצרה בעיה. בעיה שלא הייתה קיימת אם מלכתחילה לא היה לנו את המשהו הזה. זה מתחיל כבר כשאנחנו קטנים עם דברים קטנים. ילד משחק עם כדור או עם בובת גיבור-על כלשהי ונהנה. קחו לו את הכדור או את גיבור העל וזהו, מבחינתו העולם התהפך, מבחינתו הכדור או גיבור העל היו כל עולמו וברגע שהם כבר לא שם, הלך עליו. לנו כמבוגרים זה עלול להראות מטופש. בסך הכל בובה, למה לעשות מזה כזה עניין גדול אבל מבחינתם, הבובה או הכדור, הם מהות הכל. בדיוק כמו החוסר שלנו, שמהווה לנו בעיה, הוא מהות הכל. ההבדל הוא שזה כאב שלנו ולכן הוא גם כואב יותר.
בעברית אנחנו משתמשים בביטוי ”משחק ילדים“ על מנת לזלזל בקושי של אדם אחר, שצריך להתמודד עם הקושי הזה אבל מבחינתו, זו ה-בעיה שלו כרגע. אני יכול להבין למה רובנו רוצים לחזור להיות ילדים, אני מודה שגם לי גיל 4 קוסם במיוחד. לא היו מחוייבויות, רק שיחקנו רוב הזמן, לא היו ציפיות מאיתנו והיה הרבה כיף. אבל כשאתה בן 4, כל הפרספקטיבה היא שונה. הגיע הזמן שנפסיק לזלזל בבעיות של אחרים, בין אם הם בני 4 או סתם אנשים שהם לא אנחנו ותמיד נזכור שעבורם, אנחנו הם ה”אנשים שהם לא אנחנו“ כך שעדיף להתייחס לבעיות של אחרים, בדיוק כמו שהיינו רוצים שאחרים יתייחסו לבעיות שלנו.
כאשר הגעתי לתיכון זה נהיה מטורף לגמרי. פתאום כל מה שחוויתי ביסודי, הרגיש כמו משחק ילדים אבל אז הגעתי לצבא, ללימודים ולעבודה ומשם ל"חיים האמיתיים" ובכל פעם הבעיות נראו באמת רציניות, אבל הפעם באמת, בטח לעומת שנה/שנתיים קודם לכן.
כשאנחנו, בתור מבוגרים, מסתכלים על הבעיות של הילדים שסביבנו ועם מה שהם צריכים להתמודד, אנחנו אומרים לעצמנו: ”אלה בעיות? חכו שתגדלו ואז תראו מה הן בעיות אמיתיות“. מה שאנחנו מפספסים זה, שגם על הבעיות שלנו אפשר לומר דבר דומה. בטח יצא לך לשמוע בעיה של חבר או מכר ולחשוב לעצמכם ”נו באמת? הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אלה לא בעיות, הבעיה שלי היא בעיה אמיתית אבל הבעיה שלו היא משחק ילדים“. גם קל לנו מאוד לפתור את הבעיה לזה שמולנו כי ברור שאם הוא רק יעשה ככה וככה, הבעיה תיפתר. אם אנחנו נחווה את אותה בעיה בדיוק, אז זו באמת תהיה בעיה וכמובן שיהיה קשה מאוד לפתור אותה כי הבעיה שלנו היא בעיה מיוחדת. מה שאנחנו לא נבין הוא, שלאדם אחר תהיה התייחסות דומה לבעיה שלנו. ביטוי מפורסם בנושא אומר "מיתון זה כאשר השכן שלך מפוטר, אסון זה כאשר אתה מפוטר".
מספיק ללכת לסדנאות כאלה ואחרות, שבהן אנשים משתפים את הבעיות שלהם, כדי לראות עד כמה החיים שלנו דבש וכל מה שחשבנו שהוא בעיה, בעצם הוא לא כזה נורא. פשוט התרגלנו למשהו מסויים ולכן אם הוא קצת שונה או לחילופין נעלם, פתאום נוצרה בעיה. בעיה שלא הייתה קיימת אם מלכתחילה לא היה לנו את המשהו הזה. זה מתחיל כבר כשאנחנו קטנים עם דברים קטנים. ילד משחק עם כדור או עם בובת גיבור-על כלשהי ונהנה. קחו לו את הכדור או את גיבור העל וזהו, מבחינתו העולם התהפך, מבחינתו הכדור או גיבור העל היו כל עולמו וברגע שהם כבר לא שם, הלך עליו. לנו כמבוגרים זה עלול להראות מטופש. בסך הכל בובה, למה לעשות מזה כזה עניין גדול אבל מבחינתם, הבובה או הכדור, הם מהות הכל. בדיוק כמו החוסר שלנו, שמהווה לנו בעיה, הוא מהות הכל. ההבדל הוא שזה כאב שלנו ולכן הוא גם כואב יותר.
בעברית אנחנו משתמשים בביטוי ”משחק ילדים“ על מנת לזלזל בקושי של אדם אחר, שצריך להתמודד עם הקושי הזה אבל מבחינתו, זו ה-בעיה שלו כרגע. אני יכול להבין למה רובנו רוצים לחזור להיות ילדים, אני מודה שגם לי גיל 4 קוסם במיוחד. לא היו מחוייבויות, רק שיחקנו רוב הזמן, לא היו ציפיות מאיתנו והיה הרבה כיף. אבל כשאתה בן 4, כל הפרספקטיבה היא שונה. הגיע הזמן שנפסיק לזלזל בבעיות של אחרים, בין אם הם בני 4 או סתם אנשים שהם לא אנחנו ותמיד נזכור שעבורם, אנחנו הם ה”אנשים שהם לא אנחנו“ כך שעדיף להתייחס לבעיות של אחרים, בדיוק כמו שהיינו רוצים שאחרים יתייחסו לבעיות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה