רובוטים אנושיים

טוענים שרגשות הופכים אותנו לאנושיים.

אדם רגשני או כזה שמשתמש ברגשותיו, נטען לגביו שהוא אנושי. אני דווקא אומר שהרגשות הופכים אותנו לרובוטים ואני אסביר. אני אקדים ואומר, שלא יהיה ספק, רגשות הם דבר חיובי, הם גורמים לנו לחוות דברים בצורה המלאה שלהם וגורמים לנו לזכור אותם בצורה חזקה וחיה יותר מאשר "סתם" אירוע מקרי שלא נוצר אצלנו רגש לגביו. אחרי הקדמה זו, אפשר להתחיל בהסבר עצמו.

אפשר לומר בביטחה שרובוטים אינם משתמשים ברגשות (שאין להם) שלהם לביצוע פעולות או בהתנהלות הכללית שלהם. דבר נוסף שאפשר לומר על רובוטים, זה שהם עובדים על אוטומט שמבוסס על תכנות מוקדם.

כמו כל דבר, כך גם בכל נושא הרגשות, אין טוב בלי רע ולכן בעוד שרגשות הם דבר חיובי, כמו שכתבתי בתחילת רשומה זו, רגשות עלולים באותה מידה, לגרום לנו לחוות דברים שליליים ביתר שאת. כאשר מדובר בחוויה שלילית, נאמר שאנחנו אנושיים ולכן הרגשות הציפו אותנו אבל מה לגבי מקרים שאינם שליליים אך אנו חווים אותם ככאלה?

אני בטוח שיצא לכם להיתקל באנשים רגשניים. כאלה שכל מילה שלכם, נשקלת טוב טוב על ידם ואוי ואבוי לכם אם אמרתם מילה לא במקום או שהם רק חשבו שאמרתם מילה אחת יותר מדי. הם כבר נעלבו. חובת ההוכחה היא עליכם ולא תמיד מדובר במשימה פשוטה, מכיוון שאותו צד שנפגע, הוא גם השופט. הוא יקבע האם מה שאתם טוענים שהתכוונתם אליו, אכן התכוונתם אליו. חשוב להוסיף גם, שהבדיקה הזו לא נעשית על ידי השכל אלא על ידי הרגש כך שהסיכויים שהצד הנפגע אכן יבין שמדובר באי הבנה, קלושים. יתרה מכך, אם לבסוף הצד השני יתרצה ויבין שהיה מדובר באי הבנה, יהיה קשה מאוד ויקח זמן רב עד אשר הוא יירגע כי את סערת הרגשות הוא כבר חווה.

אז איך כל זה קשור להיותנו רובוטים? הקשר הוא בתגובה האוטומטית שלנו לאירועים מסויימים. אירוע מסויים קרה, אנחנו מהר מאוד (מהירות האור?) מחשבים לעצמנו האם מדובר במשהו חיובי או במשהו שלילי ומגיבים בהתאם, מבחינה רגשית, שכמובן גם משפיעה על התגובות הפיזיות שלנו. החישוב (טוב/רע) נעשה כל כך מהר, שברוב המקרים אנחנו אפילו לא מודעים לו. הוא מושתת על פרשנויות אישיות וחברתיות, אמונות פנימיות, אירועי העבר והאדם הספציפי שקשור לאותו ארוע. כלומר התגובה שלנו לאירוע מסויים היא כל כך מהירה שאפשר לומר עליה שהיא אוטומטית. מישהו אמר משהו, אנחנו נעלב בצורה אוטומטית ורק אחרי זמן מה (בין שניה לכמה דקות או שעות), אנחנו נירגע וננסה להבין מה בכלל קרה ואולי הצד השני בכלל לא התכוון להעליב אותנו וזו בכלל הייתה אי הבנה.

אתם מכירים את אלה שלוקח להם מספר ימים של ברוגז עד שהם יוצרים שוב קשר ומסבירים לכם למה הם נעלבו רק כדי לגלות שהם הבינו לא נכון? אז כזה. כל החלק שמדבר על "מושתת על פרשנויות אישיות וחברתיות, אמונות פנימיות, אירועי העבר והאדם הספציפי שקשור לאותו ארוע" הוא בעצם התכנות שלנו כבני אדם, כי כשמשהו (בד"כ משהו רע אבל לא רק) קורה לנו, אנחנו מייד מסיקים ממנו משהו, על מנת להגן על עצמנו להבא והמשהו הזה מתבטא בפעולה (או אי פעולה) כשהכל קורה בצורה (כמעט) אוטומטית.

מקרה גרוע יותר בהקשר הזה הוא מצב שבו קרה משהו, אנחנו הבנו או חשבנו שהבנו ממנו משהו מסויים ונפגענו. לפעמים הפגיעה היא כל כך חזקה והרגש מציף אותנו כל כך מהר, שמבחינתנו המציאות כבר לא רלוונטית. יכול להיות שמה שחשבנו ששמענו הוא בכלל לא נכון, יכול להיות ששמענו משהו בהקשר מסויים אבל אנחנו בטוחים שהוא נאמר בהקשר אחר וזהו, הרגש כבר כאן והוא כאן כדי להישאר ולפעמים יהיה מאוד קשה לתקן את מה שקרה מהסיבה שכתבתי קודם. כאשר אותו אדם חווה את החווייה השלילית, הוא חווה אותה בצורה עמוקה מאוד ויהיה קשה מאוד לצאת ממנה, גם אם לבסוף הוא יבין שהיה מדובר באי הבנה.

אם אסכם את מה שכתבתי, כל ההבדל ביננו לבין רובוטים הוא לא באופן שבו אנחנו פועלים, אלא רק בגורם לפעולות האלה. בשני המקרים הגורם הוא "תכנות", בשני המקרים מדובר בבני אדם שתכנתו אותו פשוט במקרה שלנו, ה"לא-רובוטים", בני האדם שתכנתו את התכנות הם בעצם אנחנו.