כל מה שיכולתי לומר

כל מה שיכולתי לומר

אני מחכה. לידי בחורה לבושה ארגמן.

רמזור צבוע באדום. מעבר חציה צבוע בלבן.

אני מחפש מה לומר אבל המחשבות בשחור צבועות.

גם הפה שלי נצבע בשחור, אבל לא מהסיבות הנכונות. 
הרמזור נצבע מאדום לירוק.
אחרי שהיא חצתה, חצו אותי כל האפשרויות שיכלתי לומר לה.
אבל היא כבר לא שם.

אני נכנס למעלית. בפנים בחורה שעוצרת את נשימותיי.
היא הרבה דברים אבל היא גם מוצאת חן בעיניי.

אני אומר היי. כי זה מה שהצלחתי להעלות על בדל שפתותיי.

דפיקות הלב שלי עולות ביחד עם הקומות, אבל לא מהסיבות הנכונות.

היא יוצאת. קומה אחת מעל,

כשהדלת נפתחה, נפתחו בפני כל האפשרויות שיכלתי לומר לה.

אבל היא כבר לא שם.

חציתי את הכביש. עליתי למדרכה. בחורה התקרבה.

חבר הלך מלפני. הבחורה מאחוריו עקפה.

חיוך גדול נפרש על פניה. משקפי שמש שחורים כיסו את עיניה.

גם עיני התכסו בשחורות, אבל לא מהסיבות הנכונות.

היא שמה חזרה את אזניותיה.

אחרי שחלפה, חלפו בפני כל האפשרויות שיכלתי לומר לה.

אבל היא כבר לא שם.

נסעתי בכביש. בנתיב שלי.

מכונית ובחורה בתוכה, בנתיב לידי.

ברמזור נפגשנו. מבטים הצלבנו. דרך שני חלונות סגורים הבטנו.

גם שפתיי נסגרו כמו אותם חלונות, אבל לא מהסיבות הנכונות.

היא נסעה וחתכה מלפני, לנתיב שלי.

אחרי שחתכה, חתכו אותי כל האפשרויות שיכלתי לומר לה.

אבל היא כבר לא שם.

הלכתי ברחוב. הסתכלתי מסביב.

עיניים רבות הסתכלו על שלי.

חיפשתי עיניים שיגידו לי דבר מה.

אך כשזה קרה, השתררה דממה.

הדממה כיסתה אותי ללא פשרות, אבל לא מהסיבות הנכונות.

אחרי שהדממה עברה, עברו בתוכי כל האפשרויות שיכלתי לומר.

אבל הן כבר לא שם.