כמו רנה קסין

אני מתאר לעצמי שחלקכם, אם לא רובכם, מכירים את בית הספר הירושלמי. הוא התפרסם בסוף שנות ה 90, כאשר אחדים מבוגריו נהרגו בפעולות צבאיות ובפיגועים בתקופה קצרה.

צירוף המקרים של כמות ההרוגים, כולם מאותו בית הספר, הזכירה לי את בית הספר בו אני למדתי כי הדימיון, לצערי, הוא רב. אני לא זוכר את הסדר הכרונולוגי אבל העיקרון העצוב זהה. גם בבית הספר שבו למדתי הכינו קיר זיכרון עם שמות ההרוגים. לעומת רנה קסין, שם ההרוגים היו מפעולות צבאיות ופיגועים, ההרוגים בבית הספר בו למדתי, היו מסוגים שונים ומ-סיבות שונות.

• מורה לתנ"ך שנפטרה מסרטן הייתה הראשונה
• הרוג אחד בתאונת דרכים
• הרוג נוסף נהרג בלבנון
• הרוג נוסף, נפגע בתאונה באיילון, לא חולץ בזמן ונשרף למוות במכונית
• הרוג נוסף נהרג בהתמוטטות גשר שפירים כשעדיין היה בבניה
• שני הרוגים בהתרסקות מטוס קל בארה"ב

היו עוד הרוגים שאני לא זוכר כרגע. מספר ההרוגים נע בין  12-13 במשך כשנתיים שלוש. לא רק מספר ההרוגים גרם להלם אלא בעיקר הזמן הקצר בו כל זה קרה. באיזשהו שלב, מנהל בית הספר לקח את כל תלמידי בית הספר לרב מקובל והורה על החלפת כל המזוזות בבית הספר.

רצה הגורל וההרוג הבא היה גם הוא מורה לתנ"ך (אירוניה מישהו?), שנהרג בתאונת דרכים. סוג של סגירת מעגל, בדומה למורה הראשונה שנפטרה, ואז היה שקט.

שנתיים לאחר מכן, המנהל נפטר מאירוע מוחי.